אדם מגיע לטיפול פסיכולוגי, מספר את סיפורו הקשה שלשמו הגיע אלי. אני מתעניינת, שואלת שאלות כדי להבין הקשרים רחבים יותר. לבי נפתח אל המצוקה ולמרות ניסיוני ארוך השנים אני מזדהה את הסבל ועם האופן בו הוא מציג את עצמו וסבלו. האנרגיה כבדה, תקועה. עמוק בפנים בחוויה הפנימית אני מרגישה חוסר אונים, חוסר מוצא. ברגע זה יתרוני העיקרי על פניו של אותו אדם שהגיע אלי הוא בכך שתחושת חוסר האונים הזאת מאד מוכרת לי ולמדתי לקבל אותה, להיבהל ממנה פחות.
אני מבקשת עזרה מהיקום לזהות קצה חוט משמעותי בתוך בליל הנתונים. כשנדמה לי שקלטתי קצה חוט משמעותי אני בודקת עם האדם שמולי. לעיתים האדם מרגיש שקצה החוט מתאים, לעתים המיקוד שלי מעלה בו מיקוד אחר, ניסוח אחר. אנחנו זורקים כדורי מחשבות זה אל זה עד שנקודת התחלה מתנסחת. אנחנו מתחילים משם.
אנחנו מתחילים באמירות הקשורות למיקוד שנבחר. תוך כדי כך אנחנו טופחים על נקודות חשובות של מרידיאנים כדי לשפר את זרימת האנרגיה. אנחנו יושבים זה מול זה כשכל אחד מאתנו טופח על גופו-שלו ואנחנו מבטאים במלים את אותם דברים שהתמקדנו בהם. עצם הטפיחה משפרת את זרימת האנרגיה, אצלו וגם אצלי. האנרגיה הזורמת מעלה אצלו מחשבות, רגשות, תחושות, שאותן הוא מבטא תוך שהן עולות. עלייתן וביטויין מאפשר התבוננות בהן ממקום של זרימה קצת יותר טובה, מאפשר גם התחלה של שחרור מהן. האנרגיה הזורמת מעלה אצלי הבנות שאותן אני מציעה למאגר ההבנות המשותף. אנחנו מפרים איש את רעהו בהתבוננויות וזרימת האנרגיה של שנינו מתעצמת, בקצת או בהרבה.
אנחנו מבטאים בכל פעם היבט נוסף של הבעיה. כל ביטוי מפנה מקום להתבוננות נוספת, אחרת. וכך נפתחת זרימת התודעה. המצוקה הראשונית מוצאת עצמה נחווית אחרת, פחות מאיימת, לעתים אף מלאת משמעויות שפותחות פתח להתחדשות. שנינו עוברים במהלך השעה מסע, מתקיעות, כובד וסבל אל נינוחות, לעתים חלקית, לעתים מלאה.
וכך אנחנו ממשיכים מפגישה לפגישה, מזהים בכל פעם נקודת התחלה המהווה פתח להתרחבות הזרימה, להתרחבות התודעה ולרגיעה.
