לקראת הפגישה עם המטופל החדש אני תמיד באי נוחות. המפגש עם הלא-ידוע מלחיץ אותי. אין לי מושג מי זה שיגיע, האם ייווצר בינינו קשר טוב, האם אדע לעזור.
אני פותחת את הדלת בסקרנות מהולה חשש לקראתו. מזכירה לעצמי שהוא נבוך, לחוץ, חרד, שהוא מגיע כדי להפקיד את עצמו בידיי ונמצא בחשש גדול. אני נזכרת איך זה היה כשאני פניתי לטיפול, כמה מלאת חששות הייתי… מנסה להתכוונן אליו, להיות פתוחה ופנויה אליו, לא לשקוע בחששות שלי, בפגיעות שלי. אבל הילדה הקטנה שבתוכי מודאגת. אני מנסה להרגיע אותי ואני מנסה להרגיע אותו.
גם כשאנחנו כבר מתיישבים בחדר הטיפולים השיחה מתחילה מהוססת. המטופל מספר משהו ומחכה להד, לתגובה, מחכה לחוש האם אני מבינה, האם אני מתעניינת, האם אני מבינה ברכות או שמא שיפוטית. לאט לאט במהלך הפגישה שנינו מתחילים לנשום יותר בקלות, נהיים נינוחים יותר, כמו שני כלבים שחששו זה מזה בתחילת המפגש ומתחילים לחוש קצת יותר בטחון זה בזו.
אנחנו משוחחים על האופן בו יתנהל הטיפול, מגששים לתאם ציפיות ונפרדים בדרך כלל בתקיעת כף, מאחלים לעצמנו דרך צלחה במסע המשותף.
לקראת הפגישה השנייה ההרגשה קלה יותר. יש כבר תחושת הכרות, נינוחות, שלווה יחסית.
תגובות אחרונות