הוא אהב אותה אהבה עזה, היא השיבה לו אהבה. הם נישאו ונולדו להם שני ילדים משותפים. עם הזמן משהו החל להשתבש ביניהם, לא ברור להם מה. כך הגיעו לטיפול הפסיכולוגי.
הם סיפרו על אהבתם אבל באוויר היה הרבה מאד תסכול וכעס. הם דיברו בהרחבה על הקשר החם ביניהם, על הילדים המשותפים, על האהבה הגדולה והתסכול המתמשך. כבדרך אגב עלתה הערה שלאשה יש ילד מתבגר מנשואיה הראשונים שגר עם אביו. נדרכתי, בקשתי שיספרו עליו. התשובה היתה קצרה, שהוא גר אצל אביו ושאין הרבה קשר אתו. ניסיתי להתעניין והרגשתי מחסום, חשתי שאינם מעוניינים לדבר עליו.
הפגישות העלו קשיים ותסכולים השכיחים בין בני זוג, אבל בתוכי הלכה והצטברה תחושה שמשהו מרכזי נותר בלתי מדובר. ביקשתי פגישה נפרדת עם כל אחד מבני הזוג. במפגש עם האשה היא שיתפה אותי בכאב ליבה על כך שלמעשה איבדה את הקשר עם בנה בכורה.
אמרה שהנתק קרה מכיוון שאהובה לא קיבל את בנה וקשייו באופן בוגר ואילץ אותה לבחור באחד מהם. סיפרה שאינה מעזה לדבר אתו על כך כיון שכל נגיעה בנושא מעלה אצלו התנגדות וכעס המפחידים אותה.
לשאלתי איך התגלגלו הדברים סיפרה שכאשר התחזק הקשר בינה לבינו הוא עבר לגור אתה ועם בנה המתבגר. בהתחלה השתדל בן זוגה מאד והראה הרבה רצון טוב כלפי הנער. אבל, עמוק בפנים עוד מתחילת ההיכרות התקשה לקבל את בנה, נער גמלוני, מתבגר חסר בטחון, הזקוק לתשומת לב מתמדת מאמו. תוך זמן קצר הרגיש שאין לו מקום בבית, הרגיש שהנער לוקח אותה ממנו. הוא נהיה חסר סבלנות והתמלא כעסים על הנער.
היא נקרעה בין השניים, בין בנה המתבגר הלא-קל לבין אהובה המתוסכל. הוא היה אהבת חייה והיא חשה שהיא מאבדת אותו תוך שהיא מנסה לדאוג לבנה. הנער חש בעויינות בן הזוג של האם, הרגיש מיותר בבית, ובעצה עם אביו עבר לגור אצלו.
לזוג נולדו שני ילדים משותפים בהפרשי גיל קטנים יחסית. מטבע הדברים הם נהיו מאד מושקעים בשיתוף פעולה מסור ואוהב סביב גידולם. כשהנער היה מגיע לביקור התחיל להרגיש שאין לו מקום. אמו מושקעת בילדים הקטנים, מתקשה לתת לו את תשומת הלב לה הורגל. בהדרגה התנתק ממנה יותר ויותר, הרגיש שאין לו מקום בליבה של אמו. כעבור תקופה, בכל פעם שנדברו להיפגש היה לו תירוץ אחר לא להגיע.
המצב אימלל אותה, היא כאבה על הנתק מבנה הבכור. גם המצפון ייסר אותה על כך שפגעה בבנה על די כך שלא נאבקה עליו. אבל היא לא העזה לפתוח את הנושא מול בעלה. חששה שייכנס לדיכאון כעוס, כפי שקרה בתחילת הקשר. התסכול נערם בתוכה, מרעיל את רגשותיה.
בפגישה עם הבעל שאלתי בנושא הבן הבכור שלה. הוא סיפר על הקשר הסימביוטי שהיה בין הנער לאמו, על כך שמתחילת הקשר נוצר מאבק סמוי ביניהם, כשהנער משתלט על אמו בעזרת קשייו וצרכיו, והיא מותשת מכדי להיות פנויה לבניית הקשר הזוגי.
מתוך דבריו עלתה תחושה של רווחה מהנתק בין האם לבן, ובצידה גם תחושת אשם על שתרם לנתק בקשר חשוב כל כך. בהמשך, עלו גם אכזבה וכעס על אשתו על כך שוויתרה על בנה למענו במקום להיות חסרת פשרות באימהותה ולהיאבק עמו–אהובה …
בפגישות הבאות עודדתי את בני הזוג להביע את התחושות הקשות שצברו. פתיחת הסיפור המושתק העלתה טענות מטענות שונות משני בני הזוג, כעסים, תסכול, כאב ובכי. בהדרגה התאפשרה תקשורת כנה ופתוחה יותר. האישה החלה לקחת אחריות לחלק שלה בנתק שקרה עם בנה, לכך שאיבדה את המצפן הפנימי שלה. הכעס שלה על בעלה פחת. ככל שפחת כעסה נהיה הבעל מסוגל לקחת אחריות לחלקו ביצירת הנתק. עם התפתחות הטיפול יכלו בני הזוג להתבונן גם בתחושות האשם הכבדות ובמצפון הלא-נקי שנשאו כל אחד מהם בנפרד. השד שיצא מהבקבוק איפשר להם לחזור לנשום.
בהמשך הטיפול הפסיכולוגי הבשיל שיתוף פעולה בין בני הזוג והם החלו להשקיע מאמצים לקירוב הבן הבכור תוך שהם מחפשים את הדרך לתת לו מקום ראוי במערכת המשפחתית החדשה.
דר' נורית מרכוס, מרץ 2013.
