עד כמה מנהל לנו הכעס את החיים?
היום מרגיש רגוע ופתאום ניצתת אש הכעס והכל כמרקחה. היא פורצת כרעם ביום בהיר מבפנים החוצה, והכל
משתנה.הכל מתמלא מתח ודריכות, ובתוכם גווני פחד, עלבון, חוסר אונים, ייאוש.
התחושה העצמית שאנחנו מחזיקים בהגה חיינו ומנהלים
את עצמנו כמו נשטפת במערבולת עוצמתית. מאותו רגע
אין נהג מאחורי ההגה. מי שמנהל אותנו הוא הכעס הגואה.
הכעס חזק מאתנו, פורץ החוצה בלהט, נשפך על הסובבים אותנו ללא רחם, כמו לבה שפורצת מהר געש, והיא נשפכת על סביבתה ומשמידה אותה.
יש מי שלא מכיר?
הכעס יכול ללבוש כל מיני פנים אצל אנשים שונים ובמצבים שונים.
יש מי שכולו כעס מתפרץ, כולו בתחושה שנעשה לו עוול נורא, והוא מתפרץ באופן גלוי, ללא כל הפעלת מעצורים, באינסוף מילים פוגעניות, שממשיכות בשטף המגייס מלים קשות והרבה חזרתיות. החוויה הפנימית היא של כאב
ההולך ומתמשך. המלים שלכאורה אומרות את "האמת" כמו מלבות את האש ומגבירות את הכאב. ואז, נדרשות לו לאדם לפעמים שעות, לפעמים ימים, עד שזעם שוכך והכאב מתחיל להתעמעם.
יש מי שנאבק לאחוז בהגה חייו ולשלוט בכעס, כמו מנסה להפעיל את דוושת המעצור כנגד דוושת הדלק התקועה ומטיסה את הרכב קדימה. יש מי שיבטא את הכעס בקול מאופק וחד, או קר. יש מי שיגיב באירוניה נשכנית, משתלחת, לכאורה בשליטה. יש מי שיגזור שתיקה על עצמו וסביבתו, לא יתייחס ולא ידבר ימים ארוכים בשקט רועם.
יש מי שמפעיל מנגנונים המסייעים בידיו לדכא את הכעס הגואה או לבלום אותו כליל – ו"יזכה" בהתקפי חרדה, או במחלה פסיכוסומטית כזו או אחרת….
כך או כך הכעס משחית הרבה חלקות טובות וגורם הרבה סבל. כשאנחנו כועסים אנחנו נשארים בהרגשה רעה, ובנוסף האנשים שאליהם מופנה הכעס שלנו – נפגעים ומגיבים בכעס, ונוצר מעגל של כעס ופגיעה. כעס מלבה כעס, עלבון, ייאוש, חוסר אונים, תחושה שהזולת לא מבין אותנו, תחושת בדידות.
אש הכעס אכן גורמת נזקים, אלא שאותה אש במקורה היא גם אותו כח חיים שמאפשר לנו ולהשיג הישגים ולשמור על גבולות וזכויות. היא חלק מהותי מאתנו. אי אפשר "לגרש" אותה מחיינו, כל ניסיון להיפטר ממנה – ייכשל.
מה עושים?
כאשר גילו בני האדם את האש נפגעו ממנה לעתים קרובות תוך שהם לומדים להשתמש בה לצרכי חימום, בישול והתכת מתכות. עם הזמן למדו להתבונן בה, להכיר את חוקיה, לתחום אותה ולהיזהר מפגיעתה תוך שהם נהנים מעוצמתה. בהמשך, הם העבירו ידע זה מדור לדור.
למרות שהכעס זורע הרס לא פחות מהאש לא השכילו דורות רבים להתבונן בכעס באופן דומה כדי להישמר ממנו. הם לא הצליחו כי חסרו להם שתי יכולות שהחלו להתהוות אצל בני האדם רק במהלך המאה העשרים: פיתוח יכולת ההתבוננות פנימה – שהחלה להתפתח עם צמיחת הטיפול הפסיכולוגי מאז פרויד, ופיתוח יכולת ההרגעות אקטיבית שצמחה רק בארבעים השנים האחרונות בתחום טיפולי הגוף-נפש.
מאז התפתחות יכולות אלו יש בידי האנושות כלים המאפשרים לכל אדם ללמוד התנהלות טובה יותר עם כעסיו. למידה זו של התבוננות פנימה בשילוב עם רכישת טכניקות רגיעה מתחום הגוף-נפש מאפשרת פיתוח מיומנויות להתמודדות אחרת עם כעס ולהתנהלות רגועה ונינוחה יותר.
