ממגיפת הפוליו של שנות החמישים יצאתי נכה קשה הרתוקה לכסא גלגלים, נכה קשה אך לא קשה מכדי ללמוד, לרכוש מקצוע, לעסוק בו וגם להקים משפחה. כל זה נעשה יותר בכוח הרוח מאשר בכוח הגוף, אבל לגוף היה די כח כדי למלא את משאלות הרוח. זכיתי להתגלגל להיות אדם חם, איכפתי, פסיכולוגית קלינית שידיה מלאות עבודה, אם לילדה מאומצת ולילד חצי-מאומץ, חיה את משימות חיי בנחישות ובהוקרת תודה.
השמועות על האויב הגדול הנקרא "פוסט פוליו" היו אי שם ברקע, נבואה קשה ומפחידה שמנסים להתעלם ממנה. ואז חלה ירידה בכוחותי. הבנתי שזהו, זה התחיל. עיון באינטרנט העלה תיאורים מפחידים ביותר על ירידה גופנית ולעתים קרובות גם שכלית. בצר לי פניתי אל אורטופד המוכר כמומחה בתחום. "פוסט פוליו" קבע, ונענע בראשו בצער. כטיפול יחידי הציע לי מנוחה.
במהלך אותן שנים ערכתי שינויים רבים כדי להקל על חיי. עברתי לכסא גלגלים ממונע, המאפשר לי גם להישען אחורנית ולהרים רגליים, למכונית ואן, ולהעסקת עובדת זרה בבית. חשתי הקלה רבה וחזרתי לנסות להתעלם מאיום הפוסט פוליו. התייעצתי עם אורתופדים אחרים שהרגיעו אותי, הבינו עד כמה אני מאוימת ועד כמה האיום פועל כמו נבואה שמגשימה את עצמה, והציעו לי לחיות את חיי לפי יכולתי וליהנות מהם.
כעבור תקופה החלו כאבי שרירים ועייפות וחזרתי אל המומחה, "נביא הזעם", כדי לבדוק האם התחדש דבר- מה בידע באשר לטיפול אפשרי. הוא נענע בראשו בצער והמליץ לי על מנוחה.
מצבי הלך והדרדר. המרץ והיוזמה שאפיינו אותי כל חיי פינו מקום לדאגה מהאויב הנסתר. הייתי עייפה, מוטרדת ממכאובים ובוכה בכי פנימי חרישי. למדתי מדיטציה, דמיון מודרך והילינג, טיפלתי בעצמי ובאחרים בכלים אלה, שהעשירו את עולמי הפנימי וגם נתנו לי הקלה משמעותית.
עם זאת הלכתי ונחלשתי. מנוחה לשרירים הינה חרב פיפיות: שומרת עליהם (וזו הכוונה), אך בו בזמן גורמת להם להיחלש. באחד הימים כשהגעתי למעקב נשימתי סיפרה לי ד"ר דיצה גרוס על מטופל פרקינסון שלה שחזר לדבר בצורה ברורה. הוא טופל בג'ירוקינטיקס. בהיות ד"ר גרוס נשמה סקרנית וחקרנית הלכה לקבל טיפול באותה שיטה ומאד התרשמה. החלטתי גם אני לבדוק.
בפגישה הראשונה הוסבר לי כי אתקבל לטיפול רק אם אתחייב לקבל את הטיפול כדרך חיים, הוסבר לי כי יהיה עלי לעסוק בתנועה לפחות פעמיים ביום לעשר עד עשרים דקות. זאת, בנוסף לטיפול שאקבל תחילה פעמיים בשבוע, ובהמשך פעם בשבוע. פגישות הטיפול כללו חלק אקטיבי, שבו התנועעתי כמיטב יכולתי (על פי הנחייה) לצלילי מוסיקה במה שכונה "ריקוד" ו"ניצוח", וכללו גם חלק פאסיבי.
החלק הפסיבי של הטיפול מתואר בבהירות באתר האינטרנט ע"י מְפתח השיטה אלכס קרטן: "הטיפול בשיטת ג'ירוקינטיקס משלב טכניקות מגע, תנועה וויברציות, היוצרות תהודה מכוונת בגופו של המטופל. בכל שלבי הטיפול, המטפל המיומן קשוב לשפת הגוף של המטופל, ובאמצעות טכניקה ייחודית זו הוא מרגיש אזורים נעולים, ויכול לחוש ולזהות את מצב תפקודן של מערכות הגוף השונות ולכוון אותן למצב הומאוסטטי (מאוזן). המטפל יוצר בגוף המטופל תנודות בקצבים ובכיוונים שונים במטרה לפתוח חסימות, לשקם, לייעל ולאזן את תפקודן של מערכות הגוף השונות, ולהביאן לידי שיתוף פעולה הרמוני. כאשר "הקפיצים" פועלים בצורה מאוזנת מתרחשים שינויים בגלי המוח ובמצב זה מתעורר רפלקס ההחלמה הטבעי הטמון בגוף ומתחיל תהליך הריפוי העצמי.
תוך זמן קצר מתחילת הטיפול חל שיפור משמעותי בחיוניות שלי. מצאתי עצמי מתעייפת פחות, פעילה יותר, מלאת מרץ יותר, סובלת פחות מכאבי שרירים. אני מתמידה בטיפול מזה שנתיים, מתרגלת בקר וערב, מקבלת טיפול כל שבוע. לעתים קרובות כשאני מתעייפת במהלך היום אני שמה שוב מוסיקה ומתנועעת.
אין כאן מעשה נסים. גם היום אני חלשה משמעותית משהייתי לפני עשרים שנה, גם היום אני חייבת להיות קשובה לגבולות כוחותי הפיזיים, חייבת לא להתאמץ יתר על המידה. אלא שהפחדים התפוגגו, החיים חזרו להיות צבעוניים. חזרה אלי החיוניות ועמה שמחת החיים, ואני שוב עושה את עבודתי ומנהלת את חיי בהנאה ובאהבה.
שורות אלו מיועדות לעמיתי לפוליו ולכל מי שכוחותיו הפיזיים מוגבלים..
