פאזל תסמונת הילד הטובדרור צלצל והגיע לפגישה ראשונית, כולו ספק האם ניתן עזור לו. הוא הציג עצמו כמי שהכל בסדר בחייו ולמרות זאת לא טוב לו. הוא קם בבקרים במועקה, בחוסר חשק אל היום החדש, מרגיש במעין עננה של דיכאון קל. הוא מעדיף לרבוץ בבית בשעות הפנאי, בוהה בטלוויזיה, ואשתו משקיעה אינסוף אנרגיות להוציא אותו מהבית, מתעצבנת מהפאסיביות שלו. בסופו של דבר התייעצה עם חברותיה והציעה לו ללכת לטיפול. אמרה לו שהוא כנראה במשבר גיל המעבר.

הכל בחיים די בסדר, הוא בן חמישים, יש לו עבודה אחראית, מכובדת ומכניסה, ההכנסה בטוחה, גם אם נהייתה קצת רוטינית כדרכן של עבודות. הוא מסתדר די טוב עם אשתו השנייה, בדרך כלל היא מפיחה בו רוח חיים, אוהבת לטייל, נועזת, הרפתקנית. מהראשונה התגרש כי הכל הרגיש לו רדוד וטפל. בנשואים הראשונים היה בלתי מרוצה, קיווה לשינוי בפרק ב'. יש לו ילדים מוצלחים מכאן ומכאן, אבל הם בענייניהם. לאחרונה מצב רוחו נע בין היותו לא מרוצה, מעט מריר לבין תחושת אומללות של ממש. מרגיש בודד, אומלל, קליפה ריקה, מרגיש נושא עול כבד על כתפיו, מרגיש שאיש לא מעריך את העשייה שלו.

ביחד התחלנו לנסות להבין, לצרף את חלקי פאזל חייו. בהתחלה לא זכר הרבה מילדותו ומה שזכר נראה לו בלתי משמעותי. התעניינתי בזיכרונות הראשונים שלו, ניסיתי לדמיין יחד אתו מה הרגיש, איך חווה. עקב בצד אגודל התחלנו להרכיב חלקים ראשונים של פאזל חייו.

בהדרגה העמיקה ההתבוננות על ילדותו. התבהר שציפו ממנו להיות ילד טוב בין שני הורים שקשה היה להם זה עם זה במסגרת המשותפת. הוא היה "הילד הטוב" שעונה על כל הציפיות, או לפחות מנסה למלא את ציפיותיהם. אחותו הצעירה הייתה הסוררת, זו שעושה כרצונה ומעוררת את חוסר האונים והכעס שלהם. הוא ניסה מאד לא לצער אותם. באופן מעורר עצבות, זיכרונות הילדות העיקריים שבהם נזכר היו מאותם אירועים מעטים בהם התנהג כילד ונהג בחוסר שיקול דעת בוגר. כך למשל, באחד הימים הלך ברגל מבית הספר במה שנראה לו קיצור דרך, איבד את הדרך, הוא נלחץ, נבהל, התבלבל והתאחר מאד. במקום לשאול מה קרה לו ולהרגיע אותו מהבהלה שלו – הגיבו הוריו בכעס מתפרץ ובמכות קשות, זעמו ש"הוא לא בסדר".

נראה שעוד מאז אותן שנים ראשונות, הוא נושא על גבו כל ימיו את הצורך לממש את ציפיות הסובבים אותו. תמיד ניסה להיות בסדר ותמיד חזרה על עצמה החוויה שלמרות שהוא כ"כ מנסה לרֵצות ולממש את צרכי הסובבים – לא ממש רואים ומעריכים אותו.

ניסינו להתבונן בציפיות שהוא חווה אצל הסובבים אותו. ניסינו להתחיל להבין מה הוא חווה בתוך עצמו כציפיות הסביבה ומה "באמת" מצפים ממנו. ניסינו לברר מה מתרחש במערכת המראות, שבה לסובבים יש ציפיות ממנו אבל הוא גם מביא אתו את הציפיות שנחקקו בו ושאותן הוא משליך על הסובבים אותו ובעיקר על הקרובים אליו ביותר.

מכאן נסללה הדרך אל ניצני הבנה שכלית ואמפטיה אל מה שעבר עליו כילד. ההבנה של דרור את עצמו הייתה משמעותית, הדכדוך נהייה מובן יותר, אבל תחושת הכובד הרגשי נותרה.
עברנו לעבוד בטכניקות של "פינוי פסולת", של זיהוי רגשות ואמונות תוך כדי הזרמת אנרגיה ושל הקשבה לגוף.  דרור נאות ללכת בדרך של הקשבה שקטה לגוף. זה היה זר ומוזר עבורו לשבת בשקט ולהתחקות אחר תחושות הגוף, להתבונן בהן לאורך זמן ולצפות בשינויים החלים בהן. ולמרות זאת, ההתעניינות השקטה שלי בפרטי תחושות הגוף שלו העירה גם בו עניין בגוונים העדינים של מה שיש בו. בהדרגה החלו עיניו של דרור להאיר, תחילה לרגעים קצרים, בהמשך לפרקי זמן ארוכים יותר. התחיל להתהוות מרחב פנימי שקט שאפשר לו  להתבונן בתחושות שלו, ברגשות שלו, ברצונות שלו, באינטואיציות שלו, בנראות שלו לזולת, ובעיקר – בנראות שלו לעצמו.

Facebook By Weblizar Powered By Weblizar