שירלי אהבה את דודי אהבת נפש וגם הוא אהב אותה, אבל היא לא היה מסוגלת שייגע בה, כל חיבוק וליטוף עיצבן אותה. ביחסי מין התגברה על עצמה מידי פעם, ניסתה להיראות נהנית, מתוך הבנה שדודי יעזוב בסוף אם לא. דודי התגעגע לקרבה גופנית, התאווה להגיע הביתה ולהתחבק, לגעת כשהם יושבים ביחד מול הטלוויזיה, ליהנות ממין, לגרום לשירלי ליהנות. אבל שירלי דחתה ביום יום נגיעה, ליטוף, חיבוק. היא לא לגמרי הבינה ממה הוא מתעצבן, למה זה כל כך מפריע לו, "הרי הוא יודע שאני לא אוהבת את זה".
מתוך תסכול חיפשה באינטרנט וגילתה שזו תופעה מוכרת אצל ילדים שעברו פגיעה מינית או היו מוכים. תוך שהיא קוראת החלו זיכרונות לצוץ ולהציף. כשהגיעה לטיפול תיארה את עצמה מתכווצת לכדי כדור קטן כשאביה מחבק אותה. היא לא הבינה למה זה לא נעים לה, אבל החלה להבין שקרה לה משהו, אי שם בילדות.
זוכרת את עצמה מתבגרת שאוהבת לגעת באחרים. יום אחד לקחו אותה שתי בנות מהכתה הצידה ואמרו לה שהיא מגזימה, נוגעת יותר מדי. היא הוכתה בהלם. שירלי שאלה חברה טובה לדעתה, והחברה אישרה שאכן היא נוגעת יותר מדי. מאותו רגע קפא המגע. לא לגעת נהיה דפוס התנהגותי מקובע ביחסיה עם בנות ובנים.
בטיפול העמקנו אל תוך הזיכרון עם שתי הבנות. בתהליך זה עלו הרבה מאד אסוציאציות ותחושות, עלו רגשות מעורבים של סקרנות, אי נוחות, הבנה, בושה. דרך רגשות אלו עלה
הדפוס של "אני לא יכולה שיגעו בי" אל פני השטח. מכאן נסללה הדרך אל עבודה הוליסטית באמצעות מגוון טכניקות, המאפשרת שחרור של המטען הרגשי והתחושתי של החוויות שנרשמו בגופה ובנפשה.
בהמשך הפגישות למדה שירלי להיכנס לתחושת רוגע. תחושת הרוגע אפשרה לתמונות ואסוציאציות לזרום באופן חופשי יותר, בצורה פתוחה ויצירתית יותר, להעלות את מסכת היחסים עם הוריה, עם בית שהגבולות בו אינם ברורים, שבו המקלחת פתוחה לכל, שהאנרגיה המינית זולגת בו גם אל היחסים עם הילדים. הזיכרונות נהיו ברורים, הביאו להבנה שלה את ההתנהגות הנוגעת שלה בגיל ההתבגרות, ושיחררה אותה בהדרגה יותר ויותר מהבלבול של הילדה שנוגעים בה במגע שאינו מנטרל מיניות.
כבר לאחר פגישות אחדות חשה שירלי הקלה עצומה מהמתח ששכן בלסת שלה שנים ארוכות. לאחר כשש פגישות טיפוליות סיפרה על שינוי גדול המתרחש בקשר הגופני בינה לבין דודי. שירלי לא האמינה ששינוי כזה אפשרי בכלל למרות שהיא נהנתה מהמגע המתהווה ביניהם.
דר' נורית מרכוס, אביב 2014.
