המפגש המודע הראשון שלי עם עזרה משמים קרה לפני ארבעים וחמש שנה.
הייתי בת עשרים וחמש, גרתי שנתיים במינכן, עסקתי בקידום עבודת הדוקטורט שלי במחלקת הילדים שבמוסד מקס פלאנק לפסיכיאטריה שם. לקראת פסחא נדברתי עם שתי חברותי הקרובות לאסוף אותן בארבע בבקר כדי לצאת מהעיר. החלטנו לצאת מהכרך לפני שיתעורר נחיל הנסיעה של הנופשים לרגל חג. היעד היה חופשה בשוויץ אצל חברה נוספת.
הייתי רתוקה לכסא גלגלים קל, שאותו הייתי מקפלת ומכניסה לרכב. התגוררתי בחדר אורחים במכון. היציאה מהבניין היתה במורד מדרון תלול למדי, בו גלשתי למטה. לא היה סיכוי שאעלה בו בכוחות עצמי. בשעות היום הייתי נעזרת בעוברים ושבים כדי להיכנס לבניין.
אני מכניסה את התיק לרכב, מקפלת את כסא הגלגלים ומנסה להכניס אותו לרכב. אני לא מצליחה. מנסה שוב ושוב ומתעייפת. תוהה מה הלאה, הרי חברותי מחכות ליד דירתן בפינת רחוב. קר בחוץ, אין סיכוי שאוכל להיכנס חזרה לבניין, סביר שאיש לא יעבור בשלוש השעות הקרובות…
בעודי תוהה ובוהה נשלחת ידי אל כסא הגלגלים ומרימה אותו בקלות אל תוך הרכב. אני מופתעת, מסתכלת ומבינה בדיעבד שהרמתי את הכסא באחיזה שונה מזו שהייתי מורגלת בה. קולטת שזו הנקודה הנכונה להרמת קלה… כולי הפתעה והקלה אני נכנסת לרכב, מתניעה ונוסעת לדרכי כאילו לא היה דבר.
רק שנים מאוחר יותר הבנתי שכל אימת שאני חסרת אונים ומוותרת על שליטה – מגיעה עזרה משמים.
