"חיוך הוא הקו העקום היחיד שיכול ליישר כל דבר בחיים" קראתי במייל שהסתובב ברשת. חיוך עלה על פני. כל כך פשוט. כמה מדהים שהמילה חיוך מעלה חיוך.
חיוכים תמיד שמחו אותה , נתנו לה תחושה שהיא לא לבד, העלו את מפלס האנרגיה שלה.
היא אהבה לצאת לסיבוב בשכונה, לספוג את הירוק, להתנועע. אלא שהמפגש-לא-מפגש עם אנשים הכביד עליה. היא לא הכירה אותם, לא הישירה מבט, לא התייחסה אליהם, וגם הם נמנעו מקשר עין, מהתייחסות. אנשים לא חייכו. הם נראו רציניים ומסוגרים והלב היה נצבט, נחמץ, תחושת הבדידות היתה מתגנבת פנימה. אם קרה מידי פעם שמישהו היה מחייך אליה – היא היתה מחייכת חזרה והיתה מרגישה טוב יותר, שווה יותר, וכל היום היה נראה טוב יותר.
במהלך טיפול פסיכולוגי שלימד אותה התבוננות ברגשות ובאמונות שלה וסייע לה להשתחרר מאחיזתם, התפתחה בה ההבנה העמוקה שהיא והם מתנהלים מתוך מקומות פנימיים דומים, שהיא והם מתנהלים מתוך פחד ורתיעה: הפחד שלה שלא יתייחסו אליה, הפחד שלהם שלא יראו אותם.
באחד הבקרים ישבה במדיטציה וראתה את עצמה יוצאת לדרך. רעיון הבזיק במוחה, חיוך ממזרי ניצת בעיניה והיא יצאה לסיבוב. היא החליטה לערוך ניסוי. אל כל אדם שפגשה בדרך חייכה בברכת בקר טוב. רבים החזירו חיוך, ברכה. עם כל מפגש מחויך השתפרה ההרגשה שלה. אפילו חמוצי הסבר סרבני-החיוך השתקנים בהם נתקלה מידי פעם לא הצליחו להעיב על ההרגשה הטובה.
היא חזרה הביתה מחויכת, שמחה.
