
הלכתי ללמוד פסיכולוגיה בלי בטחון שהמקצוע מתאים לי. פשוט לא היו לי נטיות ריאליות והתקשתי למצוא תחום לימודים. כך, לפני ארבעים שנה, התחלתי להתוודע לתחום הפסיכולוגיה, ובהמשך, דרך לימודי תואר שני ושלישי, עבודה מעשית במקומות שונים ומגוונים והתנסות עצמית ממושכת בטיפול כמטופלת וכמטפלת – התבהר יותר ויותר כי הגעתי למקום הנכון לי .
כחלק מהתפתחותי והכשרתי עברתי טיפולים ממושכים של הסתכלות פנימה = פסיכותרפיה. הייתי זקוקה לעזרה בשביל עצמי, וגם הבנתי שאדם לא יכול לעשות עבודה טובה כמטפל אם יש בו יותר מדי כאב לא פתור שעלול ליצור אי יכולת להפריד בין הכאבים שלו לאלה של האדם הבא אליו לעזרה. בהמשך עסקתי בפסיכותרפיה וליוויתי אנשים רבים במסעות חיפוש האמת הפנימית שלהם. שנים רבות גם הייתי מדריכה של פסיכולוגים צעירים במרפאה ציבורית, ליוויתי אותם בעבודתם, תוך שהם נעזרים בי ואני מעמיקה דרך המפגש אתם את ההבנה הפסיכולוגית שלי.
מתוך עשרות שנות עבודה במקצוע ומפגש עם יכולותיו האדירות לסייע לאנשים בהתפתחותם למדתי להכיר היטב גם את מגבלותיו. על אף עבודה פסיכולוגית רבה שעשיתי עם עצמי ועם אחרים עדיין הייתי נכנסת למתח ולחרדה לעתים קרובות. גם בחלק מן המטופלים שלי שאותם ליוויתי בהתפתחותם ושעשו דרך משמעותית מאד – חוויתי תסכול, שלהם ושלי. הם עשו עבודה מרובה, התפתחו, אך חלק מן הסבל שלהם נותר, וההרגשה הייתה שבדרכים שהכרתי אז לא ניתן היה להגיע רחוק יותר.
התחלתי להרגיש צורך להרחיב את עולמי. חברה הציעה לי ללכת אתה לסדנת הילינג. הלכתי, התחלתי לתרגל הילינג על בני ביתי וחברי, חוויתי שזה עובד. הלכתי ללמוד לימודי הילינג מסודרים, ובהדרגה פיתחתי במהלך השנים יכולות מסוימות כהילרית. התחלתי לשלב הילינג בטיפולים. כמעט במקרה גם הגעתי לסדנא ראשונה של שחזור גלגולים. הכל קרה לאט, כמו פלירט מאד לא אינטנסיבי, שנתן לי להתרגל לאט לאט לרעיון שיש עולם שהוא מעבר לנראה.
יש לי בת מאומצת עם ראייה על חושית מאד צלולה, שהיא כיום מתקשרת, הילרית, עוסקת בניקוי אנרגטי. הזכות לגדל אותה והמפגש היום יומי באמצעותה עם מה שמעבר לחושים – תרם גם הוא מאד לכך שהאופקים שלי נפתחו.
הלכתי לסדנאות נוספות המלמדות התבוננות בחיים אחרים, חוויתי חוויות של ראיית גלגולים. עם כל העבודה הנפשית המרובה שעשיתי עד אז – הייתי לעתים קרובות מתוחה ולחוצה. היו למתח השלכות לא טובות על איכות חיי ועל מצבי הגופני. ואז התחלתי לנסות לחזור לגלגולים קודמים. לא ידעתי מראש האם אלה גלגולים. חוויתי שאלה סיפורים העולים מתוכי כשאני בהרפיה ומקבלת הנחייה ללכת אחורנית בזמן. בהמשך, ידעתי גם שאני חווה אותם כמאד אמיתיים, כחוויות מאד חזקות, מאד קשות.
בין היתר ראיתי עצמי כגבר במחנה ריכוז. ראיתי את עצמי כסנדלר בשטוטגרט, גרמניה. ראיתי עצמי כאיש פשוט, נשוי ואב לשניים, שחי את חייו במאמץ לשרוד, עם בית מלאכה קטן. איש עם "ראש קטן" שלא מעיז לקרוא את אותות עליית הנאציזם. במאורעות ליל הבדולח אני מנסה לשמור על הסנדלרייה ובריונים מכים אותי עד אבדן הכרה. כעבור תקופה מגיעים הגסטפו לקחת אותנו. אשתי וילדי מופרדים ממני ואני מוצא את עצמי מתקן נעלים במחנה ריכוז, עובד כמו אוטומט, כולי בהלם, מושפל, מוכה, רעב, עייף, חולה ובודד. מגיע רגע בו איני יכול עוד. ברגע של ייאוש מוחלט וזעם אני מתקומם ואז הורגים אותי במכות. התמונות היו מאד ברורות. יכולתי להרגיש את זיכרון המכות בגוף, והחוויה שעלתה בי הייתה של סבל נורא ושל אימה. הייתי המומה ממה שחוויתי, לקח לי זמן להתאושש מהמראות. חזרתי אל הסיפור כמה פעמים כדי לעכל אותו.
כשהתאוששתי מהמפגש עם הזיכרון שאלתי את עצמי בתוך הרפיה מדוע בחרתי להיוולד להורי הנוכחיים. כתשובה חשתי בית שלוו, מאורגן, סדינים צחים, אוכל מושקע, הרבה בטחון. הבנתי כי אחרי טראומת השואה הייתי זקוקה לבית מגן, דואג ויציב. שאלתי את עצמי גם מדוע קיבלתי פוליו. התשובה, שקיבלתי באותו רגע הייתה, שבחרתי לחלות ולהישאר מוגנת, עטופה, ולא צריכה להתמודד עם העולם. בהמשך באו לי עוד הרבה הבנות בקשר למחלה שלא ארחיב בהן כעת. בעקבות העבודה הזו, ירד מפלס החרדה שלי פלאים.
מתוך התנסות זו ואחרות התחלתי בזהירות רבה לבדוק האם גם כמה ממטופלי ייעזרו על ידי הליכה להתבוננות בגלגולים קודמים. התוצאות היו דרמטיות. מצבם של אנשים שעבודה מסוג זה דיברה אליהם – השתפר לעין ערוך. התחלתי לחפש את הדרך של שילוב עבודה של התבוננות על גלגולים בתוך פסיכותרפיה וכך אני עובדת כיום.
שיטת פלאים? כן ולא. לא. גם במקרים בהם דרך עבודה זו של התבוננות בגלגולים מאד עוזרת – אין זה תהליך של הרף עין. זהו תהליך שאורך חודשים אחדים.
חודשים אחדים של עבודה אינטנסיבית הם זמן ארוך יותר ממה שרבים מאתנו מוכנים להקדיש. רב האנשים הפונים לפסיכולוג מגיעים לטיפול כשהם במשבר. מעט מאד אנשים באים לפסיכולוג מתוך סקרנות וכמיהה להתפתח. הציפייה של רבים מאתנו היא שחיינו יתנהלו בקלות, בנוחות, בהתאמה לנורמות החברתיות. ואז כשהחיים לא מממשים ציפייה זו – יש אכזבה גדולה, תסכול, כעס, דיכאון, משבר, ואם באים לטיפול הרי זה בציפייה "לתקון" קטן שיאפשר לחזור לתלם.
לפי כל תפיסות העולם הרוחניות, לעומת זאת, אנחנו באים לעולם כדי לחוות חוויות. כל אחד מאתנו הוא ניצוץ אנרגיה שהתממש בגוף כדי לחוות, כדי להתפתח, כדי ללמוד להתמודד, וגם כדי לפתח מודעות על ידי ההתמודדות עם הקשיים. בכל התפיסות הרוחנית מהבודהיזם ועד הקבלה יש כבוד רב לעשייה, כמו עבודה ובניית משפחה, ויש בצידה מקום נכבד ביותר להתפתחות הנפש והרוח.
רבים מאתנו לא פנויים אל המשימה הזו, אנחנו עסוקים מאד בתפקוד היום יומי. אנחנו לא מקדישים הרבה זמן ותשומת לב להסתכלות על עצמנו, על ההתפתחות שלנו, על החיים שלנו. אנחנו לא מקשיבים לעתים קרובות פנימה כדי לקלוט מה נכון לנו, כדי ללמוד את הדרכים להתמודד בצורה הנכונה לנו, שתאפשר לנו לזרום ולהרגיש חיוניות.
הרבה מאד שנים בתולדות האנושות היו בני האדם עסוקים רובם ככולם בעשייה היום יומית, מעטים עסקו ברוח, ואפשר לומר שהנפש הייתה די מוזנחת. הפרט נדרש לתפקד לפי דרישות תת התרבות בה נולד. צרכים אישיים, מימוש עצמי ואושר פנימי לא נחשבו מימדים חשובים של החיים. מי שלא הצליח להתאים עצמו נשאר בצד – כתימהוני, כמוזר, כמשוגע. לפני כמאה שנה עשה פרויד פריצת דרך עצומה, "גילה" את הלא מודע, את העובדה שהנפש סוחבת אתה משקעים וקשיים מבלי שהיא מכירה את ה"חבילות" שהיא גוררת אתה. בהדרגה, במהלך המאה העשרים, נפתחה האנושות במידה מסוימת אל התגלית של פרויד והתהווה הטיפול בנפש, הפסיכותרפיה (פסיכו=נפש תרפיה=טיפול).
פסיכותרפיה במובן השלם ביותר של המילה היא טיפול שבו אדם לומד להקשיב לעצמו, לראות את עצמו בצורה אובייקטיבית יחסית, לומד להסתכל על מערכות היחסים שלו, לומד להבין את החלומות שלו, לומד לאהוב את עצמו ודרך זה גם לומד לאהוב אחרים. זהו פרויקט גדול. אי אפשר לעשות אותו מהר. גם אם יש לאדם מוטיבציה גבוהה להתפתח – זה תמיד גם מפחיד. מפחיד איך אשתנה, האם זה יהיה בסדר בשבילי.
אנשים מגיעים לפסיכולוג בד"כ עם בעיה – בעיות, בתקווה להיפטר מהן. הפסיכולוג מתייחס אל הבעיות יותר כמו אל קצה חוט המאפשר בהדרגה הצצה פנימה של האדם אל עצמו.
סיבות הפנייה המוצהרות של אנשים הפונים לטיפול פסיכולוגי הן מגוונות ושונות ביותר, אך תמיד הם מצויים במצוקה רגשית, כמו תחושת ריק, דיכאון ובדידות. המטופל הוא במקרים רבים אדם שמעולם לא הקשיבו לו הקשבה מלאה, ולפיכך לא למד להקשיב לעצמו. לעתים קרובות הוא אדם שאינו ער לצרכיו, רגשותיו, מחשבותיו האמיתיות ולאינטואיציות שלו, וגם אם הוא ער לאינטואיציות שלו – הוא נוטה לא להיות קשוב אליהם בעקבות אירועים שעבר. כיון שלא למד להיות קשוב אל עצמו גם אינו יודע להיות קשוב לזולתו ולמערכות היחסים שלו.
תהליכים רבים מתרחשים במהלכה של פסיכותרפיה. בעיני, התהליך החשוב ביותר, שבלעדיו לא יתכן גילוי עצמי, הוא תהליך הפיתוח של הקשבה. כדי שיוכל להיות קשוב לשני, חייב המטפל – כמו שכבר הזכרתי – לעבור בעצמו דרך כור היתוך של עבודה פנימי ממושכת בפסיכותרפיה. רק אז יש סיכוי שיוכל לשים את עצמו, האגו שלו, קשייו ומצוקותיו בצד, ויוכל להפנות את מלוא הקשב אל המטופל.
זהו מפגש לא קל. אדם שאינו מורגל לקשב ולכן גם לא פיתח יכולת קשב לעצמו, זקוק לזמן, בדרך כלל להרבה זמן, כדי שיכולת זו תוכל להתפתח בהדרגה. המטופל משול לאדם שעבר תקופת רעב ולכן מערכת העיכול שלו אינה מסוגלת לעכל הרבה. בנסיבות אלו נדרשת התרגלות הדרגתית למזון. זהו תהליך עדין ומורכב. המטופל מגיע עם הרבה מאד מטענים. הוא מביא עמו את ספור חייו הקשה, את הדימוי העצמי שלו, שהוא בד"כ ירוד, את חרדותיו, דאגותיו, ועמדותיו כלפי עצמו והאחרים. המטפל מנסה להיות קשוב, להפריד בין עיקר לטפל. הקשב שלו מעורר, כמו בהד, ניצנים של קשב אצל המטופל לעצמו. זהו תהליך עדין של גילוי מחדש וגידול, שכמו כל תהליך גדילה והתפתחות לא ניתן להאיץ בו.
איך כל זה מתחבר עם שחזור גלגולים? אם נסתכל על תינוקות נוכל להיווכח שהם נולדים שונים מאד זה מזה, לא רק במראה החיצוני אלא גם באישיות ובגישה לחיים. מכאן ההנחה שבמקרים רבים אנו מביאים אתנו מטענים כבדים כבר מחיים קודמים. אם אמנם כך – תוכל הסתכלות רחבה יותר על ההתפתחות לאורך ההיסטוריה של הנשמה (להבדיל מההיסטוריה האישית שלנו בחיים האלה) – לשפוך אור על מקורות הסבל שלנו בצורה מלאה ומהותית יותר.
חזרה לא רק אל טראומות הלידה והילדות אלא גם אל חוויית השהייה ברחם, אל רגע ההיווצרות, אל הנשמה הנמצאת בין חיים לחיים וחזרה לגלגולים קודמים – כל אלה או מקצתם עשויים לסייע להאיר מוטיבים חשובים בחיינו, למקד נושאים מרכזיים בהתמודדות שלנו ולשחרר אותנו מרגשות קשים שאנו נושאים עמנו. עבודה דרך דמיון מודרך על התמונות והסיפורים שאנחנו פוגשים יכולה לסייע בריפוי פצעי העבר על מקורותיהם. על פי הספרות העדכנית וגם מניסיוני שילוב שיטות אלו בתוך תהליך הפסיכותרפיה יכול להוות זרז עוצמתי לתהליכי ריפוי וצמיחה.
פסיכותרפיה מסוג זה נקראת "טרנספרסונלית" (טרנס=מעבר, פרסונלי=אישי) שכן היא עוסקת בהיסטוריה של הנשמה מעבר לחיים הנוכחיים. הנחת היסוד שלה היא, כאמור, שהחיים הנוכחיים של אדם הם חלק מרצף של התנסויות שעוברת הנשמה בגלגולים שונים ורבים. כאשר אדם חווה גלגולים קודמים של עצמו ומעלה טראומות שעבר אז, הוא משתחרר ממועקות. "תוצר לוואי" חשוב לא פחות הוא שהמפגש הבלתי אמצעי עם גלגולים קודמים מביא לשינוי ביחס אל המוות (פחדי מוות) וממילא אל החיים.
דוגמא, משה (שם בדוי, כמובן) הוא איש בשנות החמישים, יצירתי במהותו, אבל מרגיש שאינו מממש את עצמו. הוא חולה לעתים קרובות, נוטה לשפע תגובות אלרגיות ולא יוצר קשרים קרובים. הוא מאד מצפוני ובקורתי וכל אי צדק מערער אותו מבפנים. הוא לא מסוגל לסלוח למי שמעד.
ואז, בדמיון מודרך, עולה ספור שבו הוא רואה עצמו כבחורה צעירה בתקופת רעב נוראית. הבחורה רואה ילדה שמשחקת עם ילדות נוספות ותוך משחק נופלת פיסת לחם מכיסה. הבחורה מרימה את פיסת הלחם ואוכלת אותה, לפני שהיא מספיקה לתת לעצמה דין וחשבון. מאותו יום ואילך לא יכולה עוד הבחורה לסלוח לעצמה. חייה הרוסים, היא אינה מצליחה לישון, מייחלת למות. היא מתערבת בתגרה ונהרגת במקום. אנחנו עוסקים בסיפור הזה בהדמיה ובמשחק תפקידים, עד שהמטופל מסוגל להפריד בין חייו היום לחייו באותו גלגול, וגם מסוגל לסלוח לאותה בחורה של פעם. בעקבות עיבוד הסיפור הזה וארבעה סיפורים נוספים, דומים במעט, החלו חייו של המטופל להשתנות. הוא החל להיות חולה פחות, פגיע פחות.
קושי מרכזי בתהליך ההתפתחות הנפשית והרוחנית הוא שקיימים בנו, בני האדם, צרכים מנוגדים. אנחנו מגיעים לפסיכותרפיה ולכל תהליך התפתחות עם משאלה עמוקה שיקשיבו לנו בקצב שלנו, יבינו אותנו ויהיו כרויים לקצב הפנימי שלנו. זהו הקצב היחידי האפשרי לנו. כיון שתהליכי העיכול והשינוי של כולנו הם איטיים וממושכים, אנו מפחדים לפגוש חלקים של עצמנו, מפחדים לא להיות אהובים אם נשתנה ונלמד להקשיב לעצמנו. בו בזמן אנו מייחלים "להיפטר" במהירות מהסבל שבעטיו באנו, אנחנו נהיים חסרי סבלנות כלפי קצב ההתפתחות שלנו ולעתים קרובות לא נותנים לעצמנו את המרחב והזמן הדרושים לנו להתפתחותנו.
מספרים על איש הדוהר בג"יפ במדבר ורואה אדם ההולך בדרך לאיטו. הנהג עוצר להילך, שואל אותו האם הוא זקוק לעזרה, וכשמתברר שפניו בכיוון נסיעתו, הוא מציע לו טרמפ. ההילך מתיישב בג"יפ, ולאחר זמן מבקש לרדת. האיש בג"יפ דוהר הלאה, מגיע ליעדו ואז מתחיל את הדרך חזרה. כשהוא מגיע למקום בו הוריד את ההילך הוא רואה את ההילך יושב באותו מקום בו נפרד ממנו. האיש עוצר בדאגה ושואל את ההילך מדוע לא הלך הלאה. ההילך משיב ואומר שהוא מחכה לנפש שלו הנמצאת עדיין בדרך.
במישור הנפשי והרוחני כולנו כאותו הילך, עוברים תהליכים איטיים של גילוי, צמיחה, התמודדות והתבגרות. אלה הם מסעות ארוכים, שרק מי שמתמיד בהם חווה תהליך גדילה. לאנשים רבים מסעות אלה הם איטיים, כמו מסעו של אותו הילך, אך משמעותיים מאד מבחינת ההרגשה הפנימית וההתנהלות בחיים.
כשאדם עשה דרך עם עצמו כברת דרך יכול טיפול של שיחזור גלגולים לעתים קרובות לעזור לו מאד להשתחרר מעוד מועקות. במקרים אחרים הטיפול המועדף בעיני הוא כזה המשלב פסיכותרפיה רגילה עם שיטות טיפול נוספות ובהן שיחזור גלגולים.