אי אפשר לתכנן פסיכותרפיה. אני יכולה להיזכר בפגישה הקודמת, להתכוונן להמשיך מאותו מקום, אבל לעיתים קרובות מטופלים מגיעים כעבור שבוע עם עניין שונה, שצץ במהלך השבוע ונחווה באינטנסיביות.
יעקב הגיע אמש לפגישה וביקש לעסוק בכך שהוא מאד מתלהב מאנשים בהתחלת הקשר, נותן הרבה מעצמו, ורק בשלב מאוחר יותר מתחיל לתהות על קנקנם ומתאכזב קשות. תוך כדי שאנחנו מנסים להאיר את הסוגיה ולאפשר התבוננות חדשה בה – נזכר שבפגישה הקודמת לא סיימנו עבודה בנושא הנטייה שלו לשפוט את עצמו ואחרים. חשתי בו לחץ מכך שאנחנו "קופצים" בין נושאים.
כלל הזהב הוא ללכת תמיד עם מה שהמטופל מביא לפגישה, שכן מה שנמצא בתודעה ברגע מסוים מאפשר עבודה חווייתית ממוקדת יותר מאשר כל נושא שנמצא באותו רגע בשולי התודעה.
לפיכך, מצאתי את עצמי מרגיעה, אומרת שתמיד נכון לצאת ממה שמעסיק מטופל ברגע ההווה. מעבר לכך, להבנתי, לא ממש "קפצנו" כלל, רק נגענו בנושא מרכזי משתי זוויות שונות.
הזווית ממנה תתחיל הפגישה לעולם מפתיעה. לכן כל פגישה היא הרפתקה שאי אפשר להתכונן אליה. ההכנה שלי את עצמי היא, לכן, אנרגטית. אני מכניסה את עצמי למצב מדיטטיבי, מתכווננת אל שקט פנימי מתבונן ופתוח, מתבוננת במטופל כשהוא מגיע, מנסה לקלוט באיזה מצב הגיע, מנסה להתעניין בחוויה שלו את עצמו ברגעי המפגש, מנסה לעזור לו להתמקד במה שעובר עליו ברגע ההווה ממש. מכאן מתאפשר לנושא ה"חם" לצוץ, מתאפשר לשנינו להתמקד יד ביד בנושא בו נטפל בפגישה הנוכחית.
