זה היה לפני שנים.
אני יושבת מול מטופל. ניכר שהוא מדוכא וסגור בתוך עצמו, בלי שהוא עצמו יידע מה נמצא שם מאחורי הדיכאון. אני מנסה להתעניין בו אבל חשה שוב ושוב נהדפת. דממה כבדה משתררת בחדר. האוויר מרגיש דחוס וכבד. אני מרגישה שקשה גם לו וגם לי לשבת כך ביחד בתחושה של ריחוק, מרגישה חסרת אונים, חווה עצמי כמטפלת חסרת יכולת, תקועה.
בהשראת סדנה רוחנית בה השתתפתי אני מדברת עם עצמי דיבור פנימי, מציעה לעצמי להרפות ולבקש עזרה משמים. מקשיבה לנשימה שלי כדי להיכנס להרפיה, אומרת לעצמי להירגע, להמתין. לא חולף רגע ועולה בי סיפור. אני חולקת עם המטופל שעלה במוחי סיפור, אומרת לו שאינני יודעת האם הוא מן העניין, ומספר לו את הסיפור. המטופל מגיב, מתקן אותי, אומר שזה מתקשר לו עם משהו, אבל אחרת, לא כמו בסיפור. אני מתעניינת, שואלת, הוא מרחיב. המחסום בזרימה האנרגטית כמו הוזז, אנחנו מתקשרים, אני שואלת, הוא מנסה להתבטא, שנינו נושמים. כך אנחנו ממשיכים מפגישה לפגישה, כשכל מפגש מתחיל בחוויית כובד, תקיעות, אי נוחות, ואני מנסה להרגיע את עצמי, לנשום, להרפות, לבקש עזרה ולהמתין, ובכל פעם מגיעים אלי סיפור, אסוציאציה או תמונה שאותם אני חולקת עם המטופל ומשם מתחיל השיח. לעתים המטופל הולך עם מה שהגיע אלי, לעתים דוחה מכל וכל ומעלה זווית אחרת. כך או כך מתאפשרת התחלת דו שיח, התחלת זרימה ותחושת חיות.
שני השותפים לדרך, המטופל ואני, עושים דרך. בעולמו של המטופל נפתחת בהדרגה הבנה לעצמו, חמלה אל עצמו, והדיכאון מתפוגג. בעולמי מתרחש תהליך בונה אמון עם האפשרות לקבל עזרה מעולם הרוח, משמים.
דר' נורית מרכוס, יולי 2014.
