הארונות כמעט פקעו. כל אימת שפתחה את הארונות התגלגלו דברים החוצה. עינת שכרה את שירותיה של 'גמד' – בחורה אנרגטית העוזרת לאנשים לעשות סדר. הם התחילו לעבור מדף-מדף. מוציאים, ממיינים, מסדרים. ליבה של עינת נקרע, לגבי כל חפץ הרגישה שאולי עוד יהיה לו שימוש, כמעט סביב כל חפץ היה זיכרון. ה'גמד' ניסתה לשכנע, לשדל, לדבר אל השכל הישר. "הרי שכרת אותי כדי ליצור מקום" אמרה. "אינך זקוקה לכל הדברים האלה". היא הרגישה מתוסכלת, שאינה יכולה למלא את המשימה. עינת הסכימה לשים רק דברים ספורים בערימת הפסולת.
הארונות סודרו חזרה כמעט עם כל הכבודה, כשברור שתוך ימים ספורים, כשתחפש בארונות, יחזור המצב למה שהיה. וכשהלכה ה'גמד' יצאה עינת לפינת הזבל, החזירה את שקית הדברים שמיינה כזבל והחזירה גם אותם לארונות.
לא די לסרוק ולסדר את הכבודה הכבדה שאגורה בגוף-נפש. צריך גם לפנות אותה כדי שייווצר מרחב פנימי של שקט. פינוי משמעו פרידה. פרידה מכאב ישן, מעלבון צורב, מכעס היסטורי, מאמונות שליליות. פרידה זו אינה קלה. התחושה והאמונה של רובנו היא כי הזיכרונות שלי הם אני, ואם אפנה אותם – מי אהיה? מפחיד לשחרר את מה שיש בי בלי לדעת להיכן זה יוביל אותי. לכן נחוצים הרבה נכונות ואומץ כדי לתת לשינוי להתרחש. בלעדי אומץ ללכת אל הבלתי ידוע – נחזיר שוב ושוב את כל הכבודה לארונות ונמשיך לחיות בדחיסות הרגילה שלנו.
דר' נורית מרכוס, מאי 2012.
