
תארו לעצמכם את הקפיצה הענקית והמפחידה שהוא צריך לעשות כדי להגיע לפסיכולוג או מטפל אחר בתחום בריאות הנפש.
הוא צריך להגיע למסקנה שההרגשה הרעה אינה עוברת וכנראה לא תחלוף מעצמה. הוא צריך לחפש לעצמו מטפל, ואין לו מושג איך. האינטרנט מלא מטפלים – אבל איך יבחר? האם ילך אל אדם זר ויפקיד את נפשו בידיו? האם יעז לשתף מישהו מחבריו או משפחתו בתקווה לקבל עידוד ועזרה בחיפוש? וגם אם מישהו ימליץ לו על מטפל – האם המטפל יבין אותו, האם ירגיש בטוח ומוגן אצל המטפל? האם יעז לדבר על נושאים שעדיין לא שיתף בהם איש מימיו? ומה יחשוב עליו המטפל אחרי שיספר על קשייו?
כל אחד מאתנו מפחד להכניס רכב למוסך שאינו מכיר. אז להכניס את עצמנו למוסך – מפחיד פי כמה … וכשאנחנו במשבר, מרגישים כל כך פגיעים, מוצפים, חווים חוסר אונים כי איננו מצליחים לאסוף את עצמנו – במצב עדין זה אנחנו אמורים להגיע אל זר, לתת בו אמון, לספר לו את סיפור חיינו, לשתף אותו במה שעובר עלינו, וכל זה בתקווה שהזר יהיה עדין ומבין כלפינו וגם ידע איך לעזור לנו. מפחיד, מפחיד מאד. ומה אם לא? מה אם לא יהיה עדין ומבין, או אולי לא באמת ידע לעזור?
אנשים מתבשלים עם עצמם לעתים קרובות חודשים ואפילו שנים לפני שהם פונים אל מטפל. זה דורש שילוב בין ייאוש ואומץ להרים טלפון למטפל ולעשות את הקפיצה הקוונטית הזו.